בצלו של אותו חסיד

ר' ברוך הימן, מי שזכה במשך שנים רבות וארוכות להיות לבן בית ממש בביתו של ר' שמואל שפירא – מספר על הרגע המטלטל שבו חולל ר' שמואל את המהפך בחייו, ועל רגעים נוראים אחרים בצלו של אותו חסיד וקדוש שכל אחד ואחד מהם היווה תורה שלימה ומגדלור לחיים שלמים – יחסו של הגאון הרב שלמה וולבה זצ"ל לחסידות ברסלב – מיוחד

ר' ברוך נולד למשפחה , עשירה, מכובדתומשכילה, . מילדותו  היה שוחר דעת ומבקש אמת באופן יוצא מן הכלל, הוא היה מנסה לחקור לעומק כל פיסת מידע שהגיעה לידיו, להרחיב אופקים, להכיר עוד ועוד ויחד עם זאת גם להקשיב לרחשי לבו ולהתנסות בחוויות רוחניות.  כאשר התבגר, הוא מצא את עצמו מצליח בלימודים אך מוטרד עד עומק נפשו משאלת משמעות הקיום בחיים החולפים כהרף עין.

יום אחד, בשבוע שאחרי חג הפורים, יושב ברוך הצעיר בסלון הבית כשמולו ספר המרכז בתמציתיות את הלכות וענייני חג הפסח. באותם רגעים ממש קורה משהו שמאוחר יותר מתברר כנס לכל דבר: אחד מבניו של הגאון הגדול הרב שלמה וולבה זצ"ל, מי ששימש אז כ"משגיח" בישיבת באר יעקב המצויה במרחק הליכה מנס ציונה, דופק פתאום על דלת הבית. הוא הגיע להיעזר באביו בעניין כלשהו ואגב כך נפל מבטו על ברוך: בחור  צעיר  ששקוע בספר הלכות. "אתה מתאים לאבא שלי", הוא קרא לעברו והציע לו לבוא עמו יחד לפגוש את אביו.

הרב שלמה וולבה ממליץ על חסידות ברסלב

כבחור צעיר ומחפש דרך, הפגישה עם ר' שלמה עשתה עלי רושם כביר – משחזר ר' ברוך כשהחזרה לאותם ימים מציתה בעיניו זיק מיוחד. ר' שלמה זצ"ל היה איש מחשבה מעמיק  שידע לצלול עמוק לנבכי הנפש של בן שיחו. לא פגשתי עד אז אדם ברמה כזו. התחלתי לבקר בתכיפות בישיבה בבאר יעקב, הייתי מקשיב מרותק לשיחות המוסר שלו ומשוחח אתו לאחר מכן ביחידות שיחות ארוכות. הוא קבע אתי חברותא בספר "דרך ה'" לרמח"ל, לימוד שהעניק לי כיוון מחשבה בריא ומוצק שמאוחר יותר אכן סייע לי המון בכך שהגן עליי מליפול לזרועות השיבושים והדמיונות שארבו לי בהמשך הדרך, אך למרות כל זאת עדיין לא חשתי כל טעם בעבודת השם . הדברים ששמעתי ושלמדתי נראו לי יפים, מעניינים, מעשירים, אך הם עדיין לא היו עבורי כאלה שהיה בהם כוח לגעת במקום העמוק ביותר בנפשי ולחולל בקרבי את המהפך.

הרב שלמה וולבה מעניק פרס חתן המשנה לילד

היה לי חבר נעורים, בחור בשם שמעון כהן, שהתחיל לגלות אז עניין בחסידות ברסלב וכדרכם של כל אלו שזכו לטעום מעט מן "היין ההונגרי" הוא ניסה לזכות גם אותי בלגימה הגונה… הוא החל לספר לי על "רבי נחמן", על עצת ההתבודדות ועל חבריו החדשים מחסידי ברסלב כשהוא דוחף אותי לבוא  ולהכיר מקרוב את אותם חסידים. בית הכנסת "אור הנעלם" ברחוב מאה שערים בירושלים, ה'שול', היה אז המרכז היחיד של חסידי ברסלב בארץ ובעולם וכל מי שרצה להתרשם מחייהם של חסידי ברסלב היה מוצא את דרכו לשם.  היה זה בשנת תש"מ ובתקופה ההיא התחילה להתגבש בירושלים קבוצה של מתקרבים שהיו מגיעים להתפלל שם ושוהים שם רבות. פניתי לרב וולבה וסיפרתי לו על הצעתו של אותו חבר והרב התלהב: "אם כל מה שלמדת עד עכשיו לא מצא עדיין מסילות ללבך, ייתכן מאד שברסלב זו הדרך שלך לקרבת אלוקים אמיתית". הרב וולבה עצמו היה הוגה הרבה בספרי רבינו וגם נהג לקיים מדי יום ביומו את מה שהוא כינה "עבודת הבדידות" ובאותה שיחה הוא שיבח בפניי את רבינו ואת דרכו בהתפעלות גלויה וממריצה.  

האכזבה הקשה ונקודת האור שלאחריה

מצויד בברכת הדרך של מי שראיתי בו מורה דגול וגאון יחיד במינו בחכמת הנפש  מצאתי את עצמי בבוקר בהיר, (משום מה התאריך צרוב בזכרוני עד עצם היום הזה: כ"ו תשרי) יושב בקומה העליונה של אותו בית כנסת יחד עם אותו חבר ועוד שני בעלי תשובה מפורסמים כששלושתם מרצים בפניי לראשונה על תורת ברסלב כפי שהם למדו והבינו אותה. שלא כמצופה, סגנון הדיבורים שלהם גרם לי דחייה עזה. היו אלה דיבורים מנופחים ומנותקים, הרגשתי שהאנשים האלה לא מחוברים באמת לא למציאות ולא לחיים ושדבריהם אינם נובעים מן הלב. הייתה הרגשה של משהו אפל וזר בשיחה הזו, חיכיתי בנימוס שהיא תגיע לסיומה ובלבי גמלה החלטה ברורה שלמקום הזה ולאנשים מהסוג הזה אני לא חוזר יותר לעולם.

כאשר השיחה הזו הסתיימה לבסוף,   קמתי וירדתי במורד המדרגות, כמעט בריצה, לכיוון פתח היציאה החוצה לרחוב סלנט  אלא שבמקום לצאת מהבניין נכנסתי "בטעות" לבית המדרש הקטן, ה'כולל', שבקומה התחתונה. המראה שנגלה לעיניי היה מוזר אך משום מה דווקא מושך ומקסים. ההיכל היה ריק ובין השולחנות הסתובב בזריזות ובחיוניות מיוחדת במינה יהודי שהתנהגותו הייתה נראית בעיני קצת חריגה ומשונה: הוא הילך הלוך ושוב תוך סידור הספרים במדפים כשפיו לא מפסיק למלמל בקול, אז זה עורר אצלי דימוי של מטחנה שלא מפסיקה לגרוס… רק מאוחר יותר הבנתי שהוא היה חוזר על פרקי משניות בעל פה או קורא את מזמורי ה'תיקון הכללי'. ברגע שהוא הבחין בי הוא ניגש אליי מיד ושאל אותי במאור פנים בהברה שהזכירה יותר את שפת לשון הקודש מאשר את העברית המדוברת: אכלת היום? שתית היום? ותוך כדי דיבור הוא ממהר להכין כוס תה חם, מוציא מארון סמוך חתיכת עוגה ומגיש לי את הארוחה הקלה הזו… האיש החביב הזה המתין בסבלנות שאסיים לאכול, פתח ספר משניות, היה זה מסכת אבות, והוא מתחיל ללמוד איתי: "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון…".

בניגוד כל כך חד לחוויה הקשה שנותרה בי מהשיחה עם שלושת בעלי התשובה בקומה העליונה – הלימוד התמים והפשוט הזה עם אותו איש היסב לי הנאה וקורת רוח מרובה. רציתי להמשיך וללמוד אתו עוד ועוד אלא שכעבור דקות ספורות בלבד הוא עוצר את הלימוד ואומר לי: "כעת אני צריך ללכת לבית אבי", אזרתי אומץ ושאלתי אותו אם אוכל להתלוות אליו. האיש הזה כבש אותי עם התמימות והאמת שלו וסיקרן אותי מאד לבקר בבית שמגדל ילדים מזן שכזה… הוא השיב בחיוב ואני מצאתי את עצמי הולך אחריו לכיוון דלת היציאה האחורית של הבניין ופונה ימינה לאורך סמטה צרה וקטנה כשתוך כדי הליכה אני מספיק לשמוע מהאיש אליו אני מתלווה ששמו בישראל הוא "שמעון" ושם משפחתו "שפירא"…

הפגישה המפתיעה עם ר' שמואל שפירא

עליתי אחריו בגרם המדרגות הצר, הדלת נפתחה ומול עיניי אני רואה איש מבוגר יושב ברפיון על כיסא, כשבידיו  חוברת קטנה פתוחה, הייתה זו כנראה חוברת 'תיקון הכללי', והוא מרוכז כולו בתוכה. היה זה ר' שמואל שפירא שעד אז כמובן לא שמעתי ולא ידעתי ממנו כלל וכלל. ר' שמעון פונה אליו כשהוא מצביע עליי ואומר לו: "אבא, הבחור הזה יודע מאין בא, לאן הוא הולך, ולפני מי הוא עתיד ליתן את דין וחשבון"… כשכוונתו לספר בצורה הזו לאביו על לימוד המשניות המשותף שלנו. ר' שמואל מרים את עיניו, מסתכל עליי, והוא פשוט מתחיל לבכות: "אני גם רוצה, תברך אותי שגם אני אדע…".

זה היה הרגע שבו החיים שלי השתנו לחלוטין. הרגע בו הבנתי שהחיים שלי עד כה הם כל כך עלובים ותפלים וחסרי תוכן ושאני מוכן לעשות הכל על מנת להשיל אותם מעליי ולהתחיל חיים חדשים לגמרי. לא היה צורך בשום ויכוח, בשום הוכחה, בשום שכנוע, בשום מילה. עמדתי פנים אל פנים מול האמת הגמורה וחשתי בושה וקדושה שלא ניתן לתאר אותה. הפנים האלה, העיניים האלה… זה היה נורא ואל תצפו שאצליח להעביר לכם את מה שקרה לי אז. דבר אחד אני יכול לומר: עד אז שמעתי הרבה וראיתי הרבה אך שום דבר ואף אחד לא הצליח לגרום לי לקבל על עצמי עול מלכות שמים שלימה כמו אותה דקה קצרה בחדרון הקטן והצר מול פניו הקדושות והנוראות של ר' שמואל שפירא.

מאותו רגע נקשרה נפשי בנפשו ואני החלטתי: האדם הזה הוא מכאן ואילך כמו אבא שלי והבית הזה הוא כמו ביתי. לרשותי עמדה אז דירה יפה ורחבה בקטמון הישנה שהייתה בבעלותה של סבתא שלי ע"ה בה התגוררתי באותו זמן ,  אך קטמון רחוקה מדי ממאה שערים ולא יכולתי לשאת את המרחק הזה מאותה פינה קדושה שהיוותה עבורי מאז את מקור החיות והחיזוק שלי. מכיוון שרציתי להיות סמוך ככל האפשר לביתו של ר' שמואל בדקתי אפשרות של שהייה ומגורים בישיבה לבעלי תשובה בקרבת מקום ואכן בדיוק באותה שנה התגבשה קבוצה  של בעלי תשובה חסידי ברסלב ששכרו בית גדול ברחוב דבורה הנביאה הסמוכה אותו הפכו לפנימייה כשאת רוב שעות היום הם מבלים ב'שול'. הצטרפתי אם כן לאותה חבורה, וכך זכיתי לחדר בו יכולתי לישון ולשהות מרחק פסיעות אחדות ממש מביתו של ר' שמואל כשאני מנצל כל הזדמנות לבקר בביתו.

בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי…

באותה תקופה השתדלתי לאכול ארוחת בוקר, מדי יום ביומו, יחד עם ר' שמואל. ארוחתו של ר' שמואל הסתכמה בלחם מלא עם ביצה ומעט חמאה, הוא היה אוכל לאט לאט, כשהוא מגיש מדי פעם לפיו כמות קטנה מאד של אוכל, כמו ציפור. בבית שררה כמובן עניות גדולה ואשתו של ר' שמואל, מרת פריידא, הייתה מכינה לי מדי יום את אותו תפריט דל. אני זוכר שר' שמואל אמר לה פעם: "רחמנות, בחור מבית עשירים בא לכאן לאכול פירורים. צריך להכין לו משהו יותר משובח…".

אומר לכם את האמת: אני אכן הגעתי מבית אמיד שמדי פעם היו מבקרים בו אישי ציבור רמי מעלה  וגם היה משופע במאכלים  ומה היה לי שם בביתו של ר' שמואל ויום אחר יום? פירורים ממש. אבל נהניתי מאותה ארוחה, הנאה של ממש, יותר מכל מעדני עולם. היה שם לכל פירור טעם של אמת. מתיקות של אמת. חף ונקי, לגמרי לגמרי, מכל החן השקרי של העולם שאותו כל כך הכרתי מקרוב. והטעם המתוק הזה של החן של אמת היה משביע ממש. גם באופן גשמי.

שתי נקודות שזכורות לי מאותם ארוחות בוקר במחיצתו: בסיום הברכה הראשונה בברכת המזון שכמנהג אנ"ש מוסיפים את המילה "ברחמיו", הוא היה מזכיר לעיתים להפסיק מעט בין מילה זו למילה "את הכל" שאחריה, כדי שלא ייווצר צירוף "מוות" חלילה. כמו כן, בגמר ברכת בונה ירושלים, הוא היה היה מוסיף לאחר המילה "ירושלים" את המילים "עיר הקודש".

סובל בדומיה

מרוב שחיבבתי אותו והרגשתי קדושה והתעוררות כל כך עצומה במחיצתו – קבעתי את מקום התפילה שלי בארבע אמותיו. בזמן שהכרתי אותו הוא היה כל כך חלוש שגם את תפילת שמונה-עשרה הוא היה נאלץ להתפלל בישיבה, אני שהייתי מקורב  טרי ונלהב בתחילת דרכי הייתי מקיים את דברי רבינו כפשוטם וצועק את מילות התפילה בכוח ובקולי קולות, לא ידעתי אז שבנוסף לחולשתו הכללית הוא  סובל גם מכאבי ראש נוראיים והצעקות בקרבתו מציקים לו מאד. הוא לא אמר לי על כך מילה למרות שהיינו נפגשים מדי יום ביומו כמה וכמה פעמים. רק כעבור זמן מה הסבו אחרים את תשומת לבי לעובדה זו, אך מכיוון שלא יכולתי לוותר על התפילה בקרבתו העדפתי להחליש את הקול ולהתפלל על ידו בשקט מאשר למצוא לי מקום תפילה בפינה מרוחקת ממנו שם הייתי יכול להמשיך ולקרוע את גרוני כרבים אחרים באותו בית כנסת שהתפילה בו הייתה באותם שנים גועשת ורועשת כיורה רותחת…

החברותא בספר ליקוטי הלכות

אילו היה הדבר אפשרי – הייתי מתאמץ לשהות לצדו של ר' שמואל ולבלות עמו כמה שיותר, אבל הדבר היה בלתי אפשרי. קודם כל: היה לי פחד נורא ממנו. יראת הרוממות. הרגשתי שאני עומד מול מלאך אלוקים, קודש קודשים. שנית: הוא היה ממעט מאד בדיבור וכל ניסיון לגרור אותו לשיחה משמעותית הייתה מלאכה קשה ומפרכת… מכיוון שהשתוקקתי מאד להתבשם מאורו הייתי מבקש ממנו מדי פעם שילמד אתי בחברותא והוא היה נענה בשמחה ומתיישב ללמוד אתי בספר "ליקוטי הלכות". זכיתי ללמוד אתו המון בספר הזה, בעיקר בזמן סעודה שלישית של שבת ובעיקר את חלק "אבן העזר" שלמדנו כמעט את כולו מתחילה ועד סוף. ציפיתי אז למצוא את זיווגי וראיתי בלימוד הלכות אלו סוג של סגולה. מאז ועד היום "ליקוטי הלכות" הוא כל חיי, זה הגן עדן שלי. אני עובר על הספר שוב ושוב, יש לי כיום חמשה סדרים בספר הזה, כל סדר עם חברותא אחרת, בחורים ואברכים ליטאים, והלימוד הזה מחולל אצלנו פלאות.

צורת הלימוד הייתה פשוט קריאה משותפת בספר. היינו קוראים יחד שורה אחרי שורה. ר' שמואל כמעט ולא היה נעצר להסביר, רק מושגים בסיסיים שהסברם היה הכרחי להבנת הנאמר ושהיה ברור לו שאני לא מכיר את אותם מושגים. אבל מה שר' שמואל לא יכול היה להסתיר זה את אהבתו העצומה לרבינו שהייתה ממש עולה על גדותיה ומשתפכת ממנו החוצה. "אשרינו", הוא היה קורא מדי פעם בשמחה עצומה תוך כדי לימוד, "אשרינו שיש לנו רבי כזה, אשרינו". הוא היה ממש זורח מרוב שמחה בשעת הלימוד הזו.

כשר' שמואל כבר היה סוף סוף מדבר…

ר' שמואל, כפי שכבר הזכרתי, היה שתקן וכל משפט שהצלחתי לדלות מפיו היה אצלי בגדר הישג עצום. מה שמעניין ומפליא הוא שכאשר הנס הזה היה קורה והוא כבר היה מדבר – הרי שהתוכן של הדיבור היה לרוב דברי שבח מכל הלב על איזשהו חסיד ברסלב אחר שאליו הוא היה מציע להתקרב… באופן כללי הוא היה מאד מעודד ומדרבן אותי ללכת ולשמוע את שיעוריו של ר' לוי יצחק בנדר. "מר' לוי יצחק אפשר לקבל המון המון",  היה אומר לא פעם, "הוא מספר על חייהם של אנ"ש באומן וממחיש כיצד הייתה נראית ברסלב בדור הקודם, אלו דברים יקרים מאד, חשובים מאד". כאשר הייתי שואל אותו שאלות מסוימות שקשורות למנהגם של חסידי ברסלב או כל שאלה שקשורה לעבודת ה' לפי דרכו של רבינו הקדוש, היה  תמיד  מפנה לר' לוי יצחק. "תשאל את ר' לוי יצחק, הוא יודע, הוא יענה לך". הוא בשום אופן לא הסכים לענות, גם אם היה מדובר בשאלה שכל בר בי רב יכול היה לכאורה לענות עליה.

פעם השתתפתי בנסיעה כלשהי עם קבוצה מאנ"ש יחד עם ר' אליהו חיים רוזין זצ"ל. כשחזרתי עליתי לביתו וסיפרתי לו על כך. ר' שמואל אך שמע את שמו של ר' אליהו חיים ומיד החל להרעיף עליו דברי הערכה חמים: "ר' אליהו חיים הוא תלמיד חכם, הוא יודע טוב ללמוד, הוא יודע טוב ללמוד, כדאי לך להיות בקשר אתו, להסתובב אצלו…".

היה סוג נוסף של "דיבורים" שזכיתי לחלץ ממנו. זה היה קורה במצב שבו נוצרה מציאות שהכריחה אותו להעיר לי, לשם טובתי האישית שלי, והוא היה עושה זאת בעדינות וברכות שמעולם לא פגשתי לה דוגמה. למשל, כאשר תוך כדי שיחה אתו קרה והייתי מספר לו סיפורים מעברי , הוא היה עוצר אותי ואומר: "עדיף שלא לספר על כך. אם לא ניתן למחוק זאת לגמרי מהזיכרון – לפחות לא להוציא מהפה. מה שהיה – היה, אבל אם מדברים על כך – נותר ריח לא טוב".

בהזדמנות אחרת הגעתי אליו כשבידי אני מחזיק ספר שולחן ערוך גדול, חלק אורח חיים, עם כל נושאי הכלים והמפרשים, כשאני מציג בפניו את תוכניתי לקבוע בספר סדר לימוד קבוע ויומיומי. גם אז הוא הרשה לעצמו להעיר: "למדת כבר 'קיצור שולחן ערוך', 'חיי אדם'? דבר ראשון תדע מה עושים בחיי היום יום, אחר כך תתקדם הלאה".

פעם שאלתי אותו על ההשתתפות בבחירות, ראיתי שההתנגדות לכך בערה בעצמותיו אך הוא לא הרחיב על כך את הדיבור רק ענה בקצרה: "בית הדין של ירושלים הכריע לאיסור" ותו לא.  

לעומת זאת, היו נושאים שעליהם  יכול היה לדבר פעם אחר פעם גם ללא סיבה מיוחדת שתוציא אותו מגדרו אלא שגם אז צורת הדיבור הייתה הצבעה על דברי התעוררות המודפסים בספר כלשהו בתוספת דברי חיזוק כלליים ופשוטים על אותו נושא. כך למשל היה מדבר על חשיבות שמירת העיניים, הוא היה אומר בשמו של ר' יונה לעבל זצ"ל שהעיניים הן "פרוז'קטורים" וכאשר הם פתוחות  ללא פיקוח הם עלולות  להכניס למוח המון שטויות והבלים וחובה לעמוד על המשמר. הוא גם היה מראה לי בזוהר או בספר "חסד לאברהם" דברים על שמירת הברית או על הזהירות מכעס. אבל הכול היה בנעימות ובפשטות, כמו שיחה בין חברים טובים, בלי שמץ דשמץ של עליונות כלשהי.

"תברח משם!"

ובכל זאת אני חייב לציין מאורע שהציל, אני מקווה שאכן לדורות עולם, את כל חיי הרוחניים ואת כל אופן ההתקרבות שלי ושל משפחתי בעתיד לעבודת השם ולרבינו. באותו פעם הצגתי בפני ר' שמואל שאלה שהטרידה אותי מאד ור' שמואל כדרכו לא השיב לי אלא שלח אותי לר' לוי יצחק ששלח אותי, בצעד חריג, לכתובת נוספת אחרת – אך התשובה החותכת שזכיתי לקבל וליישם לבסוף מלווה ומדריכה אותי עד עצם היום הזה וככל שהדבר עולה בידי אני משתדל גם להעביר את רוח הדברים למתקרבים רבים שההשגחה העליונה מפגישה אותי עמם כפעם בפעם. זהו הסיפור:

כפי שכבר הזכרתי, בחרתי לי מקום מגורים בפנימיית ישיבה ידועה לבעלי תשובה שהתמקמה אז ברחוב דבורה הנביאה הרחוקה מרחק פסיעות אחדות בלבד מביתו של ר' שמואל ומה'שול' שם הייתי מעביר את רוב שעות היום בלימוד בחברותא עם מי שבזכותו זכיתי להכיר את ר' שמואל, הבן ר' שמעון שהיה לי כאח. למדנו בעיקר גמרא עם פירוש רש"י, כשר' שמעון, בהתאם לעצתו הידועה של רבינו בשיחות הר"ן שיחה ע"ו, מעודד אותי להשתדל להבין את מהלך הסוגיא באופן בסיסי ולהתקדם הלאה וכך לגמוא בזריזות עוד ועוד דפים. אני זוכר שבתחילת הלימוד ניסיתי להתעכב ולהעמיק ולפלפל אך ר' שמעון התבטא אז שריבוי לימוד הגמרא שוטף את כל הזוהמות והדמיונות שמקורב  מביא עמו מהעולם שממנו הוא בא ועדיף להרבות ולהישטף כמה שיותר בכמויות של הנחלים המטהרים והממרקים הללו… זכינו ללמוד אז שבעה דפי גמרא עם פירוש רש"י מדי יום ביומו ולסיים מסכתות וסדרים שלמים. גם עם ר' מרדכי, בן יקר אחר של ר' שמואל שפירא, קבעתי חברותא בלימוד גמרא אך לא ב'שול' אלא בבית המדרש  של ישיבת "אנשי מעמד" באותו רחוב, וגם ממנו זכיתי לשאוב המון כפי שניתן לשאוב מבן לאבא שכזה שהיה אף הוא משמש אותו הרבה לעת זקנותו וקרוב אליו ביותר.    

לכאורה לא היה טוב ונעים מכך עבורי ויכולתי להמשיך ולהתגורר באותו חדר של אותה ישיבה, חדר שהיה קרוב כל כך לכל מה שמילא אותי בכל כך הרבה חיות, וממילא גם להמשיך ולהשתייך לאותה ישיבה עוד שנים רבות ולהתגלגל איתה הלאה והלאה בגלגוליה השונים, אלא שהניגוד בין מה שקרן מפניו ומדיבוריו המעטים של ר' שמואל בצירוף כל מה שקיבלתי מלוא חופניים באמצעות הקרבה המתמדת עם בניו לבין מה שחוויתי בין כותלי אותה ישיבה הלך והחריף עד שהפך להיות בלתי נסבל. נתקלתי שם באורח קבע עם כמה וכמה הנהגות שנראו לי משובשות ומסולפות ובעיקר צרמו לי אותם דיבורים חסרי אחריות שטשטשו בצורה גסה את הגבול החד והברור שבין הקב"ה לצדיק, דיבורים שהיו נשמעים שם ללא הרף והעלו בי תחושה של זרות מטרידה דווקא על רקע צורת ההתקשרות של ר' שמואל ברבינו שהייתה נראית לי שונה לחלוטין.

מכיוון שר' שמואל לא היה האיש שניתן היה לפתח עמו שיחה רחבה בנושאים שכאלו החלטתי לשטוח את לבטיי בעניין עם מי שדחף אותי לראשונה להתקרב לחסידות ברסלב ומי שהיה ידוע כמעמיק בעל שם עולמי בספרי קבלה וחסידות ומחשבת ישראל, הגאון הרב שלמה וולבה זצ"ל. קמתי ונסעתי לביתו בגבעת שאול  וכשנכנסתי לחדרו וציטטתי בפניו את הדיבורים שנדברים באותה ישיבה הוא היה מזועזע. " לא זו הברסלב שאני מכיר" – הוא פסק לי חד משמעית. "אני הוגה הרבה בספריו של רבי נחמן", הוא העיד אז בפניי, "ואני לא מוצא שם את סוג הדיבורים האלו. אם תשמע לעצתי – תחזור  ותשמיע את הדברים באוזניי זקני החסידים, אלו שקיבלו את המסורת האמיתית של חסידות ברסלב מדור לדור, הם בוודאי יבהירו לך את הדברים".

כמצווה ועושה עליתי לביתו של ר' שמואל והתחלתי לגולל בפניו את מה שאני שומע באותה ישיבה, אך ר' שמואל שכאמור ברח כל ימיו ממנהיגות, מרבנות וממתן עצות והוראות, הגיב על אתר כצפוי: "מה אתה שואל אותי? תשאל את ר' לוי יצחק, הוא מבין, הוא יודע".

פניתי לר' לוי יצחק, היה זה בסיומה של תפילת שחרית ב'שול', וסיפרתי לו בפרוטרוט על הדיבורים  באותה ישיבה. ר' לוי יצחק הקשיב בדומיה וככל שהמשכתי בדיווחיי הלכו והופיעו על פניו אותות של הסתייגות וסלידה הולכת וגוברת אך במקום לפסוק לי את פסוקו הוא הפנה אותי להרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א שהתפלל אף הוא באותו מניין והתכונן לצאת באותם רגעים לביתו. "נושא כזה מתאים לר' יעקב מאיר" – הוא קבע.

את ר' יעקב מאיר שכטר הכרתי עוד מתחילת התקרבותי לברסלב. היה זה בשבוע הראשון בו הופעתי בבית הכנסת . ר' יעקב מאיר ניגש אליי והושיט לי את ידו: "שלום עליכם, שלום עליכם, קוראים לי 'יעקב מאיר', איך קוראים לכם?", ומאז היינו משוחחים מדי פעם. ניגשתי אליו אפוא בהוראתו של ר' לוי יצחק וליוויתי אותו לביתו כשאני מתאר לו את מה שקורה ומה שנאמר בין בעלי התשובה באותה ישיבה. ר' יעקב מאיר צעד לצדי בשקט והקשיב לכל מילה בלי להוציא מפיו הגה, רק כשהגענו לביתו הוא הרים את קולו בזעקה מלב מורתח: "כל המתנגדים שהיו לחסידות ברסלב לאורך כל הדורות לא הזיקו ולא קלקלו כמו הדברים האלה, אלו הם דברים חמורים ונוראים, תברח! תברח משם!", והוא פרץ בבכי מר.

הדיבורים האלה, עם המעמד המרטיט הזה שנלווה להם – היו בשבילי די והותר ובאותו רגע גמרתי אומר לעזוב את המקום ההוא ואת האנשים האלה לצמיתות. ארזתי את מעט חפציי, ביניהם גם היה ש"ס קטן וספרים נוספים שמפארים עד היום את מדף הספרים בביתי, ופשוט עברתי להתגורר ב'שול' שגם כך הייתי מבלה שם כאמור כמעט בכל שעות היממה. את ארוחות הבוקר והערב הייתי סועד בביתו של ר' שמואל או בביתו של חתנו ר' יהודה לייב פראנק ז"ל וספסלי העץ בקומה התחתונה ב'שול' שימשו לי למיטה. היו לילות שהייתי מארגן לי פינת שינה ב'כוך' קטן וצר, כמין מערה, שהיה מתחת לביתו של ר' שמואל אך לא תמיד מזג האוויר איפשר זאת.

"צריך להיות נורמלי"…

זיכרון מיוחד ומאלף נותר לי מאותו 'כוך'. באחד הלילות שבהם בחרתי לישון שם הקדמתי וביקשתי מר' שמואל, לאחר ארוחת ערב בביתו, שיואיל בטובו להעיר אותי בשעת חצות. להפתעתי אני שומע את קולו לקראת השעה שבע בבוקר, כשקרני שמש ראשונים כבר האירו היטב את חלל החדר, כשהוא קורא אליי בקורטוב של בדיחותא: "חצות! חצות!" ומעודד אותי לקום ולהתכונן לתפילה במניין השני ב'שול'. אמרתי לו בפליאה מהולה בתרעומת: "ביקשתי שתעירו אותי בחצות", והוא המשיך: "חצות, חצות, בשבילך זה חצות…", ואז הוא הוסיף, באופן נדיר ומפתיע, את המילים הבאות: "צריך לישון, צריך לאכול, צריך להתפלל, צריך ללמוד. צריך להיות נורמלי…". ר' שמואל שידע על תנאי האכילה והשינה הקשים שלי והבין שאת השעות בהם אהיה ער בלילה לא אוכל להשלים לאחר מכן ביום – העדיף את הדאגה לבריאותי הגשמית גם על חשבון כל המעלות הרוחניות להן הייתי זוכה לו היה מעיר אותי בחצות. היה זה עבורי לימוד עצום.

התשובה המפתיעה על שאלת השידוך

בינתיים עברה כמעט שנה תמימה, התקרבתי כבר ליום הולדתי העשרים  ואנשים טובים בסביבה החלו להציע לי שידוכים. מר' שמואל הבנתי שיש לעשות כל השתדלות שבעולם על מנת לקיים את ציווי חז"ל להתחתן לפני גיל עשרים, וכך, כאשר עלתה הצעה שמאד נראתה  לי הולמת, הבעתי את הסכמתי המלאה למרות הפרש הגילים הגדול שהתקיים ביני לבין המדוברת (היא התקרבה לשנתה השלושים…). כיום, אחרי עיוות מושגים כל כך נורא שחלחל לדאבוננו אט אט בקרב קבוצות שונות של חסידי ברסלב, עלולה לצוץ כאן בטבעיות תמיהה גדולה לכאורה: כיצד ייתכן שאדם מחליט החלטה כל כך גורלית ובעלת השלכות נצחיות לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות כמו החלטה לגבי נישואין ללא קבלת עצה ממי שנחשב בעיניו כרבו ומורו? אך מי שהכיר ולו במעט את חסידי ברסלב האמיתיים מהדור הקודם פשוט מגחך: ר' שמואל שידר כזו פשטות וכזו שפלות של אמת שלא היה ניתן כלל להעלות על הדעת לבוא ולהתייצב מולו עם סוג השאלות שנשאל מי שנושא על לבו "אורים ותומים"… היה ברור לי שאחרי שהשידוך יסתיים בכי טוב אבוא לבשר לו את בשורת ה"מזל טוב" אך באותה מידה היה ברור לי שהוא היה מצטער ונצבט עד מעמקי נשמתו, ואפילו מקפיד הקפדה של ממש, לו הייתי מביע בפניו שאלה שרומזת לפחות בעקיפין כאילו אני מתייחס אליו כאל מי שנחון בקמצוץ כלשהו של "רוח הקודש" שמכשירה אותו לראות או לדעת מה שכל אדם פשוט אחר לא רואה או יודע…

אלא שאז קרה משהו שדחף אותי בעל כורחי להיוועץ בר' שמואל בשאלה זו ואף לקבל ממנו תשובה שהפתיעה אותי, למרות שתוכנה של תשובה זו הייתה בעצם החזרת השאלה לכתובת הראשונה שהפנתה אליו את אותה שאלה וממילא שוב לא היה כאן לאמיתו של דבר שום מתן תשובה…

היה זה כאשר טלפנתי לאמי וסיפרתי לה על השידוך המוצע. כשהיא שמעה על פער הגילאים המשמעותי היא הביעה מיד התנגדות נחרצת מכל וכל. אני כמובן לא הרפיתי ופרץ בינינו ויכוח ארוך  ונוקב, אני טענתי שאמי שייכת לדור הקודם ולא מבינה את מצב העניינים  בדור הנוכחי ואילו אמי טענה לעומתי שאני חסר ניסיון בתחום ושבהמשך אתחרט על ההחלטה הזו. לאחר שהוויכוח הוביל אותנו למבוי סתום הציעה אמי את ההצעה הבאה: "ספר על השידוך הזה לר' שמואל. אם ר' שמואל יסכים,  לא אתנגד".   

כיצד הכירה אמי את ר' שמואל?

אני כמובן סיפרתי לה עליו מיד כשהכרתי אותו לראשונה אך נקרתה בפניה הזדמנות להתרשם ממנו בצורה בלתי אמצעית. היה זה באחת הפעמים שאמי עלתה לירושלים, בין היתר גם על מנת לבקר אותי ולהתעניין בשלומי. היא עלתה יחד עמי לביתו של ר' שמואל בכדי לשוחח מעט עם אשתו שבמידה מסוימת תפקדה כמו אמא עבורי, הכינה לי מדי יום ארוחת בוקר ודאגה כך או אחרת לצרכיי. ר' שמואל נכח אז בבית וכמו תמיד היו עיניו מושפלות כלפי הקרקע או מכונסות בספר כלשהו. ניגשתי אליו ואמרתי לו שאמא שלי עומדת בפתח החדר. ר' שמואל הסכים לדבר אתה והשיחה ארכה כרבע שעה, כמובן כשעיניו  עצומות לחלוטין, כשהשיחה מתנהלת, שלא כהרגלו ולמרות סלידתו מכך שהייתה מוכרת לי היטב, בעברית רהוטה שלעת הצורך הוא ידע גם ידע להשתמש בה. עיקרי הדברים היו דברי חיזוק על כך שהיא זכתה לבן כזה שמחפש קרבת אלוקים בכל לבו ומוותר על כל תענוגות העולם כדי לחיות חיי קדושה ויהדות צרופה, הוא הוסיף ואמר לה שאני אהוב וחביב כאן כבן בית ממש ושהיא יכולה להיות בטוחה שבמידת היכולת דואגים כאן לכל צרכיי והוא סיים בברכה שתרווה ממני הרבה נחת. אמי, שהספיקה לשמוע ממני לא פעם על שמירת העיניים המוחלטת של ר' שמואל והנהגות הקדושה הקיצוניות ביותר שלו, התרשמה עמוקות מאותה שיחה קצרה ומאז הייתה שמורה בלבה הערכה גדולה מאד לאישיותו.

פעלתי אם כן כפי שסיכמתי עם אמי ועליתי לר' שמואל לשמוע את חוות דעתו בנידון. פתחתי ואמרתי לו: "ברוך ה', מדברים בשבילי שידוך". ר' שמואל הגיב מיד: "הו, בשעה טובה ומוצלחת, ומה אמך אומרת על כך?", כך, במילים האלה, עוד לפני שהתחלתי לספר מי ומה. נלחצתי ואמרתי מיד: "וכי מה אמא שלי מבינה בעניין ?", כשכוונתי לכך כי  אין לה כלל הבנה באורח החיים של חסידי ברסלב  ואל לה להביע דעות כאן, ואז ר' שמואל אומר לי: "אמא יודעת מה טוב לבן שלה, תשמע בקולה של אמך". כמובן שאחרי תשובה ברורה שכזו השאלה ירדה מהפרק…

לא חלף זמן רב מאותה מקרה ובתו של ר' שמואל, מרת פראנק תחי', העלתה הצעה אחרת עמה באתי כעבור תקופה קצרה בברית הנישואין. לחופה יצאתי מביתו של ר' שמואל כשהוא מעניק לי כדורון-דרשה הגדה של פסח שלו, שמו היה רשום על דף השער, וכיפת-ראש, ירמולקה, עליה שמרתי כעל בבת עיני עד שאחד מבניי התעקש לחבוש אותה לראשו תוך כדי קיום מצוות "לבסומי בפורייא" ומאז נעלמו עקבותיה…

הרגישות העצומה של ר' שמואל

הייתה הזדמנות  נוספת שבה נוכחתי עד כמה חשובה בעיניו של ר' שמואל מצווה זו של כיבוד הורים גם כשלכאורה נראה היה שעל כף המאזניים המנוגד ניצבת מצווה כבדת משקל ביותר. היה זה כשהיו כאלה  שהחלו לארגן נסיעות לאומן עם דרכונים מזויפים, אמי מאד חששה מנסיעה לא חוקית שכזו, אביה היה אסיר שנמלט ממסך הברזל והפחד ממה שעלול לקרות בין גבולות רוסיה הסובייטית ליווה שנים רבות את בית הוריה. דיברתי על כך עם ר' שמואל ותגובתו הקצרה הייתה: "כיבוד אם", "כיבוד אם". גם כאן ויתרתי כמובן על הנסיעה והתמלאתי בכיסופים לימים שבהם אזכה לעלות ולבוא לציונו של רבינו הקדוש בצורה שלא תפגע בשלוות נפשה של אמי.  

 בהקשר לכך חשוב לציין כי למרות השתוקקותו הבלתי ניתנת לתיאור של ר' שמואל להשתטח על ציון רבינו באומן – הוא לא הסכים בשום אופן להסתייע בדרכון מזויף, כפי שעשו זאת רבים מן הצעירים באותה תקופה, והעדיף לשהות חודשים ארוכים בארצות הברית, חרף הקשיים הרוחניים הבלתי נתפסים שנלוו לכך, על מנת לרכוש דרכון אמריקאי זמני באופן חוקי. כך גם ר' לוי יצחק בנדר, ר' בנימין זאב חשין, ושיבלחט"א ר' יעקב מאיר שכטר ואחרים, שבתמימות אופיינית של חסידי ברסלב עמדה מול עיניהם שיחתו הברורה של רבי נתן: "גם אם הדרך לאומן הייתה מחופה בסכינים וחרבות – הייתי רוחש על ידיי ועל רגליי לבוא לשם, אך בלי דרכון לא הייתי נוסע". 

בחורף תשמ"ט זכיתי לבסוף לנסוע לראשונה לאומן בצורה חוקית, וכשבאתי לספר זאת לר' שמואל ולקבל ממנו את ברכת-הדרך, הוא קם מלוא קומתו וליווה אותי כברת דרך, על אף חולשתו הגדולה, חודשים ספורים לפני הסתלקותו, שכמעט לא אפשרה לו לזוז.

הרב אלישיב זצ"ל: "שליש  עולם עמד על ר' שמואל!"

אני זוכר את הרגע בו שמעתי על פטירתו של ר' שמואל במוצאי שביעי של פסח. הייתי בחצר ביתי בשכונת רמות בירושלים והידיעה הלמה בי כרעם. הרגשתי איך עולמי חרב עליי באחת. מיהרתי להגיע להלוויה ועוד הספקתי לראות את שכנו הגדול, הרב אלישיב זצ"ל, שירד במדרגות ביתו בדרך להלוויה. הרב אלישיב הכיר אותי כבן בית וכשהוא ראה אותי הוא הפטיר בצורה שלא הייתה אופיינית לו כלל: "שליש  עולם עמד על ר' שמואל".

האמת של ר' שמואל כמצפן לדורות

ממרחקים של זמן ומקום, דמותו של ר' שמואל עדיין משפיעה עליי בצורה שלא ניתנת לתיאור. כל הילדים שלי חיים את ר' שמואל. כל הבית שלי ספוג בר' שמואל. לא מזמן הוכרחתי לרגל עסקיי להרחיק לארצות ניכר ולשהות במקומות שרחוקים מאד מאווירה של יראת שמים, די היה לי להיזכר בפניו הקדושות של ר' שמואל והמראה הזה ליווה אותי כמגן חי ושמר עליי מכל רע.

אני מתבונן כיום סביבי ורואה את ההתקרבות העצומה לרבינו. שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך. לאומן מגיעים יותר מחמישים אלף איש מכל רחבי העולם, מאות אלפים לומדים היום את ספרי רבינו ומשתדלים לדבוק בדרכיו, זה משמח מאד ומעורר תחושה שהגאולה השלימה קרובה יותר מאי פעם, אך לצד השמחה הגדולה הזו, כשנתקלים בכל כך הרבה תופעות מעוותות שחדרו למחננו, במיוחד בתחום זה של "פרסום של שקר" שכל כך מכסה ומסתיר על אורו הטהור והזך של רבינו, כשנתקלים בכל כך הרבה "חכמות" וכל כך הרבה בלבול וסילוף – דמותו של ר' שמואל ממש מעוררת געגועים וסוחטת דמעות בבחינת "חבל על דאבדין ולא משתכחין". דמות שכולה פשיטות, תמימות, שפלות ואמת צרופה. כמה חשוב היום להעמיד דמות שכזו מול עינינו לפחות כמצפן, לפחות שנדע ונרגיש עד כמה אנחנו רחוקים מכפי איך שרבינו רצה שניראה ועד כמה יש לנו לכסוף ולהשתוקק שנזכה ולו במעט לצעוד בעקבותיהם של אותם תמימי דרך. לא לשכוח את ה"אוי לי, וי לי" ואת זעקת ה"גיוואלד", אך יחד עם זאת גם לא לשכוח את ה"אשרינו"…