השתיקה הזועקת של ר' שמואל שפירא

כיום, "מחזיר בתשובה" כבר הפך להיות גם סוג של מקצוע: אברכים נמרצים משתלמים בידע תורני מתאים, לומדים את תורת הנאום והוויכוח, מצטיידים בנשק הדיבור וכוח השכנוע ויוצאים לזירה… גם בתקופת הבראשית של גל החזרה בתשובה ששטף את הדור האחרון, כאשר העוסקים במלאכת הקודש הנשגבת הזו היו ברובם תלמידי חכמים ועובדי ה' משכמם ומעלה שה"יראת שמים" הגדולה שבלבם היא זו שגרמה ל"דבריהם" שיהיו "נשמעים" (כדברי חז"ל ברכות דף ו'), הרי שסוף סוף היו אלו תמיד כאלו שכוחם הגדול היה בפיהם. אלו שמו יותר את הדגש על הוכחת אמיתות התורה וסיפוק תשובות לתהיות אפיקורסיות, אלו ידעו להצביע על היתרון הבולט שבחינוך לחיי תורה ומצוות על פני פירות הבאושים של כל צורת חינוך אחרת ואחרים הטיבו לצייר בצבעים עזים ומפתים את שמחתו ואושרו של בן התורה מול חוסר המשמעות ואובדן הדרך של פורק העול, אך יהיו הרעיונות והתכנים אשר יהיו, אלו כאלו ראו ברכה בעבודת הקודש של קירוב נפשות ליהדות – ככל שעשו יותר חיל באמנות הדיבור.

במלאכת הקירוב לאורו של רבינו הקדוש המצב לכאורה אינו שונה. מי שהקדיש יותר מזמנו לשוח עם אחרים מנפלאותיו של רבינו וללמד הלכה למעשה את דרכיו ועצותיו, מי שקבע לשם כך שיעורים ברבים ודלה והשקה מים חיים מהנחל הנובע במקהלות עם בכל עת מצוא – זכה לעשות יותר ויותר נפשות. כזה היה החסיד הגדול ר' לוי יצחק בנדר, הוא לא רק נהג כך בעצמו אלא תבע מכל אחד משומעי לקחו לנהוג אף הוא כך. לדבר, לדרוש, ולזכות את כל מי שרק ניתן לזכותו באשר זכינו אנחנו. ר' לוי יצחק הצליח להדביק בהתלהבותו זו רבים וטובים, תלמידיו זכו במרוצת השנים להעמיד תלמידים אחרים שאלו בתורם מעמידים עוד ועוד תלמידים וחלק בלתי מבוטל מהתפשטות אורו של רבינו על פני תבל בימינו אלה נזקפת ללא ספק לפעילותו העקשנית והבלתי מתפשרת בשטח זה.

אך היה אדם אחד ויחיד שר' לוי יצחק, עם כל אש החשק שברוחו והחן אשר בשפתותיו, לא הצליח בשום פנים ואופן לפתוח את סגור לשונו. אותו אדם נוהג היה כבוד עצום בר' לוי יצחק, הוא היה מרכין את אוזנו בכל הזדמנות לשמוע כל שיג וכל שיח היוצא מפיו ורואה בו את בר הסמכא הגדול בחסידות ברסלב, הוא היה מפנה אליו באופן קבוע כל מתייעץ וכל שואל ככתובת המהימנה ביותר לבירור דעתו האמיתית של רבינו בכל תחום ועניין, ובכל זאת: כאשר ר' לוי יצחק היה משדל אותו ודוחק בו לעסוק כמוהו ב"השקאת אילנות" – הוא היה נתקל בקיר אטום… לאותו אדם שר' לוי יצחק רחש כלפיו אף הוא כבוד והערכה אולי יותר מאשר לכל אדם אחר בסביבתו והתייחס אליו כאילו היה "נתח חי" (="א שטיק") ממורו ורבו ר' אברהם בן ר' נחמן, קראו "ר' שמואל שפירא", מי שלא פחות מעיניו העצומות תמיד – היה גם פיו חתום ונעול באורח קבע על מסגר ובריח. אם בגלל חשש מכבוד ופרסום, אם בגלל תחושת הענווה והשפלות הפנימית העצומה והבלתי מצויה שלו, אם בגלל מידת הבושה והיראה התמידית הנוראה שקיננה בקרבו, אם בגלל סוג מסוים של אמת עמוקה ונוקבת מאין כמותה, אם בגלל דרגת קדושה טמירה ונעלמת כלשהי שהשתיקה היא תנאי הכרחי לה (וכדברי רבינו בליקוטי מוהר"ן תורה רל"ד: "מי שרוצה להיכנס אל עולם המחשבה, צריך לשתוק, ואפילו אם ידבר אז דיבור הגון, הוא מפסיד המחשבה, כי המחשבה הוא דבר גבוה מאד, שאפילו דיבור הגון מפסידה…"), ואם בגלל סיבות כמוסות אחרות שלעולם לא נדע אותן – ר' שמואל כאילו גזר על עצמו שתיקה ולא הסכים בעד כל הון שבעולם לפתוח את פיו ולשאת דברים לא ליחידים ובוודאי לא לרבים.

רק אחרי פטירתו של ר' שמואל, כאשר במשך תקופה ארוכה לא מש שמו וזכרו מפיהם ולבבם של כל מכריו הקרובים והרחוקים כשאזכור השם "ר' שמואל שפירא" בלבד הומה במעיהם ומקשקש בקרבם כפעמון מדיר שינה ומוליד מתוכם רוח כה כבירה וכובשת של הרהורי תשובה וכיסופי קדושה מפלחי כליות – נענה ר' לוי יצחק ואמר: "מתברר אם כן שר' שמואל שפירא פעל בשתיקתו הרבה יותר מאשר פעלו רבים אחרים בדיבוריהם".

ואכן, מביני המדע וחדי העין שבקרב אנשי שלומינו ידעו להמליץ בפה מלא על ר' שמואל את דברי רבינו בליקוטי מוהר"ן תורה י"ט, אחת משלושת ה'תורות' שר' שמואל הקיא את חלבו ודמו עליה בזעקות ושאגות ימים ולילות בשדות וביערות (שתי התורות האחרות הם: ל"ו ונ"ד): "כי צריך לזכך את הפנים, שיוכל כל אחד לראות את פניו בפנים שלו כמו במראה, עד אשר בלא תוכחה ובלא מוסר יתחרט חבירו תיכף על מעשיו, רק ממה שיביט בפנים שלו. כי על ידי שיביט בפנים שלו יראה את עצמו כמו במראה, איך פניו משוקע בחושך…". ‏