אני רוצה לספר את לבי לפני השם יתברך, אך פי חתום וסתום, מה אני יכול לעשות?

שאלה

בזמן של חג הפסח מתעוררים מחדש לעבודת ה"פה סח", להרבות בדיבורים של תפילה והתבודדות. ואני בעניי, ברוב הפעמים שאני מתבודד לפני ה' אין לי דיבורים בפי, ואיני יודע מה לעשות. אני רוצה לספר את לבי לפני השם יתברך, אך כאילו פי חתום וסתום, ולא יוצאים ממני דיבורים לפרש בהם את אשר בלבי.

מה אני יכול לעשות?

תשובה

תשובות רבות נאמרו לשאלתך בספרי רבינו ומוהרנ"ת, אך ברשותך אעורר את לבך להיזכר באחד מהיסודות הגדולים שלימדנו רבינו בענין זה, והוא:

החשיבות של 'דיבור אחד', שחוזרים עליו שוב ושוב!

וכך איתא בליקוטי מוהר"ן:

"עוד אמר לענין התבודדות, שהיה דרכו ז"ל לזרז מאד בזה להיות רגיל מאד בהתבודדות, לפרש שיחתו לפני השם יתברך בכל יום ויום. ואמר: שאפילו כשאין יכולין לדבר כלל, אפילו כשמדברין רק דיבור אחד, גם כן טוב מאד. ואמר: שאפילו אם אינו יכול לדבר רק דיבור אחד, יהיה חזק בדעתו, וידבר אותו הדיבור כמה וכמה פעמים בלי שיעור וערך! ואפילו אם יבלה כמה וכמה ימים בדיבור זה לבד גם זה טוב. ויהיה חזק ואמיץ, וירבה לדבר אותו הדיבור פעמים אין מספר, עד שירחם עליו השם יתברך, ויפתח פיו ויוכל לפרש שיחתו" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, צו).

פשוט לקחת את אותו דיבור, ולחזור עליו "כמה וכמה פעמים בלי שיעור וערך", "פעמים אין מספר".

לדוגמא: האדם בוחר לו את הדיבור "ריבונו של עולם ראטיווע מיר" וחוזר עליו שוב ושוב ושוב…

וכמסופר על מוהרנ"ת:

"אחד קבל לפני מוהרנ"ת זצ"ל שאין לו דיבורים בשעת התבודדות. וגער בו מוהרנ"ת ואמר לו הכי אינך יכול לומר 'ריבונו של עולם ראטיווע מיך'? זאגט מען טויזינט מאל 'ריבונו של עולם'! ]= וכי אינך יכול לומר 'ריבונו של עולם תציל אותי'? אומרים אלף פעמים 'ריבונו של עולם'![ ועל־כן כשארע פעם אחת שבא למדן גדול והיו אומרים עליו שהוא יכול אלף דף גמרא בעל פה, וענה רבי עוזר ואמר: עוזר קאן טויזינט מאל זאגין 'ריבונו של עולם' ]= עוזר יכול לומר אלף פעמים 'ריבונו של עולם'[" (אבניה ברזל, שיחות וסיפורים ממוהרנ"ת, א).

ואנו צריכים אמונה גדולה להאמין בכוחו של דיבור אחד, שחוזרים עליו שוב ושוב – להאמין שדיבור זה בוקע רקיעים וחשוב ויקר מאד בעיני ה', וממהר ומחיש את גאולתנו ופדות נפשנו.

וכך כותב רבי אלטער טעפליקער הי"ד בהקדמתו לספר 'השתפכות הנפש':

"וגם חיזק אותנו [רבינו] מאד שלא יפול האדם בדעתו כלל כשרואה לפעמים שנעשה לבו מטומטם מחמת גודל הדחקות והייסורים העוברים עליו בגשמיות וברוחניות, או מחמת טרדתו במשא ומתן, ואינו יכול לדבר את כל אשר עם לבבו, כי יקר מאד בעיני השם יתברך כל דיבור ודיבור שזוכה האדם לדבר לפניו יתברך מתוך עוצם דחקו ועניותו בגשמיות ורוחניות. ואמר: אפילו כשאין האדם זוכה לדבר לפניו יתברך רק דיבור אחד ואפילו רק 'ריבונו של עולם' בלבד גם זה יקר מאד אצלו יתברך" (השתפכות הנפש, הקדמה).

וכשמאמינים בזה, נפתח לאדם אור גדול, כי יש לו חיות אפילו מדיבור אחד לבד, ואז יכול בכל פעם לדבר לפני השם יתברך ואין מי שימנע בעדו.

ויכול בכל פעם לבחור לו איזה דיבור שקרוב אל לבו, לפי עניינו ומדרגתו והצטרכותו, ויחזור על דיבור זה "פעמים אין מספר", עד אשר ירחם עליו השם יתברך ויפתח את לבו שיוכל לפרש שיחתו בשלימות.

* * *

ואעתיק לפניך סיפור נפלא בזה, מתוך מכתביו של הגרי"מ שליט"א, וזה לשונו:

"נזכרתי כעת מה שסיפר לי הרה"ח ר' אלי' ראטה שליט"א (הוא היה מקורב הרבה אצל ר' שלמה האדמו"ר הזקן מזוועהיל זצ"ל. ור' אלי' הנ"ל יודע ג"כ מספרי רבינו הק').

פעם היה רוצה ללכת לכותל המערבי, ושאל את הרה"ק ר' אפרימ'ל זצ"ל: בהיות ורבינו הק' אמר שבעת ההתבודדות אפילו אם יכולים לומר רק מילה אחת לפני השי"ת, יעסוק בזה הדיבור הרבה עד שיתעורר לפרש את כל אשר בלבו, וביקש מר' אפרימ'ל שיגיד לו מילה אחת מה שיבקש, כי לבו נסתם לגמרי.

ואמר לו ר' אפרימ'ל שיאמר: "ריבונו של עולם ווארף מיר נישט אוועק" [ריבונו של עולם אל תשליך אותי מלפניך]. (רבי אפרימ'ל היה איש קדוש וגאון ועניו. היה מתארח אצלנו בעיר העתיקה בירושלים כמה זמן בתחילת בואו לארצנו הק', שבתחילה היה קצת בתל אביב ורצה להתיישב בירושלם. וכן בראש השנה כשהתפללו ב'קיבוץ' בעיר העתיקה, היה מתארח ג"כ אצלנו, וכן גם לפרקים באמצע השנה. ויכולים לעשות ספר שלם מהנהגותיו הקדושות. גם האדמו"ר הרה"ק מזוועהיל זצ"ל אמר עליו בערך לשון כזה: 'שהוא מיחידי העולם', כך אמר לי אבי מורי שליט"א)

וכשמתבוננים בהעצה הזאת רואים בה תמימות וחכמה (כידוע על רבי אפרימ'ל שהיה חכם עצום ותמים עד אין קץ. הספר 'עונג שבת' מכתבים, הוא מרבי אפרימ'ל הנ"ל, ואף שרבים מתענגים מהספר הזה, אבל מי שהכיר את ר' אפרימ'ל ידע שהיה גדול יותר מספרו, כמו שאמר רבינו הק' על הרה"ק רבי אלימלך זי"ע אודות ספרו הק' "נועם אלימלך" (כמובא בחיי מוהר"ן). כי המכתבים כתב לאיש שהיה מקורב אליו שהיה איש תמים וכשר, וכתב לפי דרגת מקורבו).

וכמה תמימות יש במילים אלו, שאיש קדוש כרבי אפרימ'ל ידע מתפילה ובקשה כזו (ווארף מיר נישט אוועק), ואחר כל יגיעתו בעבודת ה', ידע כי הוא עוד רחוק לגמרי. כי כשיעץ דבר זה לאחר מסתמא כבר ידע ממנו בעצמו העצה הזו, וכן החכמה לקלוע אל השערה -העצה היעוצה לאיש אשר נסתם לבו" (אוסף מכתבים, קסג).

למה צריכים להתייגע בלימוד, הלא רבינו כותב שאפשר להיות איש כשר אפי' אינם יכולים ללמוד כלל?

שאלה

בסוף שיחה ע"ו כתוב בזה"ל: ושם כבר ספר מזה שיכולין להיות איש כשר אפילו אם אינו יכול ללמוד כלל ואפילו צדיק … רק בעל השגה אין יכולין להיות כ"א כשהוא למדן בגמפ"ת, אבל איש כשר וצדיק גמור יכולין לזכות אפילו מי שהוא איש פשוט לגמרי ולא עליך … ע"כ.

אם זה באמת ככה אז למה בקטע הקודם מביא מוהרנ"ת שרבינו חישב כמה צריך האדם להספיק בכל שנה דהיינו ש"ס עם רי"ף ורא"ש ושו"ע הגדולים ומדרשים וספרי הזוהר וקבלה וכו' וכו'. הרי איש כשר וצדיק גמור יכולין להיות גם בלי זה? האם כל זה הוא רק כדי להיות בעל השגה?

תשובה

א) ראשית ברור הדבר כשמש שאין מדובר כאן בא' שביכלתו ללמוד ואינו לומד כלום מחמת עצלות או מתוך זלזול ח"ו בחשיבות לימוד התורה כי על א'  כזה אמרו חז"ל "ולא ע"ה חסיד" והוא עלול לבוא לידי מכשולות רבים קלים וגם חמורים מתוך חוסר ידיעת התורה ו"שיגגת תלמוד עולה זדון". זאת ועוד "צדיק" נקרא א' שעושה ככל יכולתו מה שהתורה מצוה ומה שהקב"ה מצפה ממנו וא' שביכלתו ללמוד ואינו לומד ודאי שא"א להגדיר אותו כ"צדיק גמור". אלא מדובר בא' שלא התברך בכשרונות ונתוני הרקע שלו לא איפשרוהו להגיע לכתרה של תורה או שהוא התברך בילדים רבים וטרוד על המחיה ועל הכלכלה אבל מאד חפץ ללמוד ומחשיב את התורה ולומדיה ואכן בכל הזדמנות הוא "קובע וגוזל" עתים לתורה ולומד כמה שהוא כן מסוגל – א' כזה יוכל להיות צדיק וגם מבלי שיהיה למדן גדול ותהיה לו ס"ד שלא יכשל בחטא וכידוע המון סיפורי בעש"ט על יהודים צדיקים ותמימים שכאלו וגם אצל אנ"ש באותו דורו (באוקריינא לא היו חיידרים מסודרים כ"כ והעניים לא יכלו לממן מלמד לבניהם) שמענו נפלאות מרלו"י על כאלו שכמעט לא ידעו עיברי אבל היה להם לב טהור וזך ועבודת ה' עם תבערה כמו צדיקים מופלגים ממש!

ב) עוד ברור כי אין הדברים נאמרים כלל על דורינו – דור עקבתא דמשיחא על כל המשתמע מכך. כי בעוד שבדורות עברו כשלא היה ברירה בידו של אבא קשה יום ובנו גם לא הצליח אצל המלמד ולא עלה תלמודו יפה בידו ובלית ברירה הוציאו לעזור בפרנסת הבית הרי שהבן הפך להיות שוליית סנדלר או זגג או נפח וכיוצא כשהוא מתחנך ליראת שמים ומידות טובות ולעשות משא ומתן באמונה ולהיות נהנה מיגיע כפו ולהחזיק בלומדי תורה וכו' – לא כן בדור שלנו אשר בפסיעה הראשונה מחוץ למפתן הישיבה ועולם התורה כבר נמצא מדרון תלול הגולש הישר לתהום ושאול העמוק של המכשירים הטמאים וגונדא דיליה אשר מנפש ועד בשר תכלה וקשה למצוא – אם בכלל – בחור שעזב את הישיבה ואת הגמ' ועדיין יש בו יראת שמים וודאי וודאי ש'צדיק גמור' הוא כבר לא יהיה ח"ו.

ג) "השגות אלוקות" אינם לוקסוס וסתם תוספת של הנאה שיכלית גרידא, משמעותו אמנם אצל הצדיקים הוא דביקות נוראה ב"אין סוף" וגילויי סודות ותיקונים עליונים שאין לנו בהם שום השגה ושייכות, אך גם עבור אנשים קטני ערך כמונו יש לזה משמעות והוא: הרגשים דקים והכרה עמוקה בגדולת הבורא וביראתו ואהבתו והתעוררות לקרבת אלוקים ולדבקה בו ולחזות בנועם ה' וזיוו ולעבוד אותו עם "מוחין" אשר מחממים ומבעירים את הלב (תורה נ"א) וענין זה הרי הוא תכלית בריאתינו וביאתינו לעולם וכלשון הזוהר "בגין דישתמודעון ליה" והוא א' מעיקרי הסיבות שאנו זקוקים להתקרב לרבי ומלמד הגדול ביותר שדווקא הוא יכול להכניס השגות אלוקות באנשים פשוטים וקטני ערך וזה עיקר עבודתו בק' (ראה לק"מ תורה ל') ולכן מי שביכלתו להיות למדן ועי"ז לזכות להשגות אלוקות ומתעצל ואינו עושה כך הרי שהפסד גדול מאד הוא מפסיד ומן הסתם גם לחטא יחשב לו זאת!

אני כל פעם קופץ מלימוד ללימוד, איך אני מקבל ישוב הדעת בזה?

שאלה

אחד מהדברים שמפריעים לי מאוד בלימוד התורה הוא חוסר ישוב הדעת. שכשאני מתחיל ללמוד איזה דבר מגיעים לי מחשבות ובלבולים אולי צריך ללמוד משהו אחר. ולדוגמא: בשעת לימוד הלכה מגיע לי מחשבה שצריך להשקיע הרבה בש"ס וללמוד כמה וכמה דפין גמ' בכל יום. ומיד בלימוד הגמ' אני חוזר ומתבלבל שהרי הלכה מברר הטוב מן הרע וזהו היסוד של כל יהודי ואולי עדיף ללמוד עכשיו הלכה. וכן ממסכת למסכת ומספר לספר. ואותו דבר בעבודת ה' שתמיד אני מבולבל מה לעשות עכשיו האם להתבודד או ללמוד וכדו'. אשמח לקבל עצה והדרכה איך ליישב דעתי כדי שאוכל לעסוק בתורה ועבודת ה' מתוך ישוב הדעת?

תשובה

א) ברור שאין כוונתך ביחס לסדרי הישיבה אשר רלו"י בנדר היה מתבטא עליהם שהם ק"ק עבור בחורים צעירים ואסור לבחור להתחכם ולהתחמק מהם או לזלזל בם, ובאמת כשבחור מתנהג בענין זה בתמימות ועושה ככל יכולתו למלאות את כל שלושת הסדרים ולעמוד בהספק השבועי והתקופתי, זה עצמו יכול בהרבה מקרים להוות פתרון לבעיית הבלבולים והזיגזגים שהעלית. ומכיוון שממילא אין ביכולתו לשנות את תוכן הלימוד הישיבתי ומדובר בלימוד של ציבור, ועם תמיכה של רמי"ם ת"ח. הרי שמי שלוקח את זה כמתנה ולא כעול וכדבר של בדיעבד – יש לו סיעתא דשמיא והצלחה וסיפוק, וזה גם משליך על השיעורים הפרטיים של בין הסדרים וימי שישי ושבת ובין הזמנים שיהיה מיושב בדעתו ותהיה לו משמעת עצמית לעשות לעצמו סדר קבוע ועקבי!

ב) הרבה מן הבלבולים וחלוקת העצה מגיעים בגלל ש"נופלים" באחת לתוך הספרים, ללא תכנון מראש בבחי' "סוף מעשה במחשבה תחילה". אלא שכבר קבלנו דבר זה מרבינו, אשר שום דבר איננו עושים לפני שנמלכנו על זה עם קונינו. לכן כשאתה רוצה לקבל על עצמך סדר חדש של שיעורים קבועים, כגון לפני תחילת זמן חדש או לפני בין הזמנים, תשב בהתבודדות ותספר לפני השי"ת על הרצונות שלך ללמוד הרבה ולהתמיד בכל חלקי התורה, ותבקש עצה טובה מלפניו מה כדאי ללמוד וכמה מכל דבר וכו'. אז תנסה לתכנן בשיקול הדעת את סדר השיעורים הקבועים מה, כמה, איך, ומתי, והכל באופן של "מקום שלבו חפץ". היינו, שתדמיין את עצמך לומד באופן שהנך חושב ואם הנך מרגיש שתהנה מאופן זה אז תמשיך, ואם לאו תנסה לחשוב כיוון אחר. ומאוד תיזהר מריבוי אור, היינו לקבל על עצמך סדר כבד וקשה, שרק בגלל שאתה כעת עם לב בוער יושב לפני השי"ת נראה לך הדבר הגיוני, אלא תחשוב טוב אם הסדר הזה מתאים באמת בשטח עם כל המציאות שלך וכו'.

והיה, אם תצליח להגיע לתכנית טובה בס"ד מה טוב, ואם לאו תוכל אז להתייעץ עם מבוגר – אבא, ר"מ, ראש חבורה וכיוצא.

ג) אלא שאחרי כל ההשתדלות הנ"ל היצר אינו מרפה והוא כבר מוצא לו את  המסילה ללבו של העובד ה' לבלבל אותו ולקרוע אותו עם חלוקת העצה וכפי שהיטבת לתאר.

דע לך שגם לרבינו בעצמו היו בלבולים כאלו ממש, אלא שהבין שצריך להיות חזק מולם ולא להתפתות בשום אופן.

איך מחפשים את האמת 'באמת', הלא יכולים להגיע לכל מיני טעויות?

שאלה

איך מחפשים את האמת 'באמת', הרי על ידי חיפוש יכולים להגיע לכל מיני טעויות ושיבושים שונים, איך אוכל להיות בטוח שאני צועד בדרך הנכונה, ואגיע בעזרת ה' אל האמת לאמיתה?

תשובה

כמו שאיננו צריכים לצאת החוצה ולהתחיל לחקור מי ברא את העולם, משום שאברהם אבינו כבר חקר והבין ואיזן וכו', ואנו ירשנו את אמונתנו מאבותינו ואבות אבתינו עד לאברהם אבינו ראש המאמינים – כך איננו אמורים להתחיל עכשיו מאפס, אחרי שגאון עוזנו מוהרנ"ת כבר עשה את העבודה עבורנו, וחיפש את נקודת האמת במסירות נפש, כשהוא מוותר על עשירות מבית אביו, ועל 'כבוד עולם' מבית חמיו, 'וְאֶת כָּל הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד שֶׁנִּתְגַּדֵּל בָּזֶה מִנְּעוּרָיו, מָאַס וְגָעַל וְשִׁקֵּץ, וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ כָּל מִינֵי בִּזְיוֹנוֹת וּרְדִיפוֹת אֲשֶׁר רְדָפוּהוּ אָבִיו וְאִשְׁתּוֹ וְכָל מִשְׁפַּחְתּוֹ. וְהִרְבָּה לִצְעֹק וּלְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּזְכֶּה לִהְיוֹת כִּרְצוֹנוֹ בְּכָל תַּעֲלוּמַת לְבָבוֹ עַד הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית שֶׁבַּלֵּב. (כוכבי אור אנשי מוהר"ן טז)

– כך שהחיפוש שלנו הוא רק לברר מקחו של צדיק בבית מדרשו, אצל אלו שקיבלו מאלו שקיבלו וכו', ובזה אין סכנה גדולה של שיבושים וטעויות קריטיים. ולגבי הדקויות וכו', יש אכן לבקש את האמת באמת, ואם אתה חושש שאין אתה מבקש באמת, הרי שעל זה בעצמו תצעק לה', שירחם עליך וידריך אותך באמתו ולא ב'אמת' שלך, ואז נותנים לאדם מלאך של אמת שידריך אותו.

וכאן המקום לציין, שמוויכוחים עם חברים על ענייני ברסלב, על פי רוב לא יוצא שום חיפוש של אמת, כי נכנסים על ידי זה לתאוות הניצחון שאינה סובלת את האמת, וגם מגיעים לדיבורים זולים וללשון הרע, ולא כך חיפשו אנשי שלומינו האמתיים את אמיתת העצות של רבינו!

אני כבר מכיר פחות יותר את העצות של הרבי, מה עלי לחפש יותר?

שאלה

איך באמת מתעוררים לחפש ולבקש, הרי ההרגשה שלי הוא שאני כבר ברסלבר שמשתדל כמה שיותר ללמוד ספרי רבינו ומוהרנ"ת, ואני כבר מכיר פחות או יותר את העצות כמו: חצות, התבודדות, אזמרה, אומן ראש השנה, וכדומה, נכון שאני רחוק מלקיימם בשלימות, אבל מה יש לי לחפש ולבקש, הרי 'חיפוש ובקשה' הוא כשיש משהו שנעלם ונסתר ממני?

תשובה

  • עצם העובדה שאנו יודעים הרבה מתורת הצדיק אבל לא מקיימים הכל ולא בשלימות – כבר מלמד שהתקרבותנו היא קצת שטחית, ואת זה עצמו אנו צריכים לבקש ולחפש: איך מתקרבים עם כל הלב ועם כל הרצינות.
  • כל נקודה שעדיין לא ברורה דיה, או כל עניין שאינו מובן עד הסוף, הרי שחלק זה נעלם ונסתר ומצריך חיפוש ובקשה, הרבה מן עצות רבינו שאין אנו משמשים בהם לעת הצורך, הוא משום שעדיין לא ירדנו לסוף כוונת רבינו בהם.
  • גם מי שלכאורה מובן לו כל העצות ודרכי הצדיק, הרי שתמיד יש 'חלוקת העצה', איזה צורך חשוב ונצרך יותר עבורי, לפי שורש נשמתי או לפי העת והזמן או לפי מצב הדור או מצב מסוים שבו אני שרוי כעת – אשר על עצה זאת צריך אני לשים את עיקר הדגש, ולהשקיע את המוח והלב וההתבודדות וכו', וצריך על כך הרבה חיפוש ובקשה.
  • בתורת רבינו יש הרבה עצות שנראים מנוגדים זה לזה, כגון: לב נשבר ולאחוז תמיד במידת התשובה, ומנגד להיות תמיד בשמחה. מצד אחד זריזות גדול מאד בעבודת ה' ולחטוף עוד ועוד, ומצד שני ישוב הדעת ואריכות אפיים וזהירות מ'הריסה'. מחד גיסא צימאון והשתוקקות תמידי לעלות למדרגות הגבוהות ביותר, ומאידך להחשיב כל נקודה טובה ולהתחיות בכך. וכן יראה גדולה ועילאה לצד עצת מילתא דשטותא. התמדה וריבוי לימוד לצד 'נייחא למוחין'. וכן על זה הדרך – ומהעבודות הקשות הוא לדעת את המינון והמיזוג הנכון בין כל שתי קצוות, ורק על ידי הרבה חיפוש זוכים לאט לאט ששני עצות מנוגדות ישכנו יחדיו בלב והאחד לא יקפח את חברו.
  • כמו שרב מקבל 'סמיכה' לפסוק רק אחרי הרבה 'שימוש' אצל רב מובהק, על אף שגם לפני זה ידע בשולחן ערוך את כל הסימנים הנצרכים עם נושאי כליהם, אבל בכדי לקלוט את 'רוח הדברים', כדי לרכוש את 'השולחן ערוך החמישי', לזה צריך כבר הרבה שימוש – כך גם אפשר לדעת ולהבין את מה שרבינו כותב, מזהיר וממליץ, אבל לקלוט את 'הרוח הקודש' שלו, הן בכלל עניני רבינו, והן בפרט, היינו ה'רוח', הסגנון, המכוון, האווירה, והגישה הנכונה לכל עצה ודרך – בכדי שנוכל להפיק את דרכי עצותיו בצורה ראויה, כפי שרבינו אכן התכוון – לזה צריך כבר הרבה חיפוש, הן בלימוד הספרים מתוך 'כוונת חיפוש', הן באמירת הרבה ליקוטי תפילות (שכל הרגיל הרה באמירתם מרגיש בחוש איך שמתמלא כל פעם ב'רוח אחרת'), הן להתחקות אחר צורת ההתנהגות והעבודה והתנועות העדינות של אנשי שלומינו המבוגרים והזקנים, שקבלו וראו את הדור הקודם – הן להתבונן בעבודת תפילתם, הן בצורת אכילתם ודיבורם ושפלותם מתוך חן של אמת וכו' וכו' (וכמובן שצריך הדבר להיות במשנה זהירות, לבל יבלוט הדבר ויורגש לאחרים חלילה, עד שיתחילו לעשות 'עסק' מתלמיד זה או אחר – דבר שהיה מתועב עד למאד בעיני אנשי שלומינו האמתיים. גם בשום אופן אין הכוונה לחקות ממש את דפוס עבודתם ותנועתם  וסדר יומם וכו' – דבר שאנשי שלומינו לא סבלו כלל – אלא הכוונה עלמוד מרחוק ולהתבונן בעדינות ובשקט, ולנסות להריח את הרוח' הנכון המנשבת בהם בידם וברגלם ובכל ענייניהם – והבן היטב לא לגשם וכו').
  • גם מי שכבר יודע ומבין את העצות, ויודע את המינון הנכון, ומחובר ל'רוח הדברים' שבהם, עדיין העיקר חסר מן הספר, כי צריך: 'לְסַלְסֵל וּלְחַפֵּשֹ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְלֵילֵךְ בִּדְרָכָיו וְאוֹרְחוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּלְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן הַרְבֵּה לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁיּוֹרִיד דְּמָעוֹת הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּשְׁפֹּךְ לִבּוֹ כַּמַּיִם לִפְנֵי ה' #עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִמְצֹא וּלְהַשִֹּיג פְּנִימִיּוּת כַּוָּנַת תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַצַּדִּיק בְּעַצְמוֹ#, כִּי עִקַּר הַצַּדִּיק הוּא תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁשָּׁם גָּנוּז רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁלּוֹ'. (שם אות יב)
  • ואתה בן נעורים יקר: אם גם אחרי כל הדברים הנ"ל, אינך מבין על מה כל הרעש הזה, ומה בכלל צריך כאן לחפש, ואת מי צריך לבקש – הרי שצריך אתה להתחיל לחפש ולבקש את 'הבקשה והחיפוש' בעצמו, היינו לבוא לפני השם יתברך עם טענה: רבינו השאיר צוואה והזהיר שם (תורה ח' האחרונה לחייו) לחפש אחר רוח קדשו. ואני כגולם שאינו מבין מה רוצים פה ממני, אנא האר את עיני בזה, ואם אני איני יודע לבקש, 'בקש אתה את עבדיך' 'וְאָז כְּשֶׁיִּצְעַק וְיִתְחַנֵּן כָּךְ בֶּאֱמֶת כַּמָּה פְּעָמִים יִהְיֶה נֶחֱשָׁב גַּם כֵּן שֶׁמְּבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשֹ אֶת הַצַּדִּיק וְאָז יִזְכֶּה לְמָצְאוֹ.' (שם אות ט"ו, ועיין שם מה שפירש בזה את הפסוק 'תעיתי כשה אובד' בדברים נפלאים)
באיזה דרך נזכה להתפלל כל יום בחיות והתחדשות מתמדת?

שאלה

כידוע שאחד הדברים הקשים ביותר בעבודת התפילה שהיא לא תיהפך חלילה להיות כ'מצוות אנשים מלומדה', וכל זאת עקב כך שאנו חוזרים ומתפללים את אותם תפילות בכל יום, באתו מקום ובאותו זמן קבוע, איך זוכים להינצל מהשיגרה שהתפילה תהיה בהתדשות ובחיות כל יום מחדש, ולא כ'עוד תפילה'?

תשובה

בטרם נחפש ונעלה עצות להכניס חיות והתחדשות מתמדת בתפילה, הבה נחטוף הבטה קצרה, במה שסיפר רבינו על עצמו, ובמוסר השכל, אותו הסיק מכך תלמידו הנאמן (חיי מוהר"ן י):

"סיפר, שבכל יום כשעומד בבוקר ורוצה להתפלל, אינו יכול לפתוח פיו כלל, ואין לו במה להחיות את עצמו, ואזי הוא רוצה לזכור לעצמו על כל פנים איזו ניגון, כדי להחיות את עצמו באיזו ניגון, וגם זה נמנע ממנו, כי אינו יכול להזכיר את עצמו שום ניגון, עד שאינו יודע כלל איך לעמוד ולהתפלל. ואף על פי כן הוא עומד להתפלל, אחר כך כשבא בתוך התפילה, אז מזכיר את עצמו איזו ניגון שבא על דעתו ממילא. הכלל שכל דבר שרוצה לעשות, קשה עליו מאד ומוכרח לעשות במסירת נפש.

"ומזה נתעורר לבי, והבנתי מוסר גדול לעצמנו, ללמוד קל וחומר ממנו, כמה אנחנו צריכין להתחזק, ולהכריח עצמנו בכל הכוחות בכל הדברים הנוגעים לה', בפרט על התפילה. הלא אם צדיק קדוש ונורא כמותו, היה צריך למסור נפשו כל כך על התפילה, ועל כל דבר שבקדושה, והיה לו מניעות, וכבדות כל כך, קודם שעשה איזה דבר כנ"ל, קל וחומר ובנו של קל וחומר, כמה וכמה אנו צריכים לטרוח ולהתייגע ולמסור נפשנו בכל יום, בפרט בשעת התפילה, שהיא בתחילה כבידה מאד על האדם, וצריכים יגיעות הרבה, ולהכריח עצמו בכמה אופנים ועצות, אולי יזכה לדבר איזה דיבור בתפילה. כי בשביל דיבור אחד של התפילה כדאי למסר נפשו, כי תפילה היא דברים העומדים ברומו של עולם".

ומכאן נבין ונשכיל עד כמה עלינו להתאמץ לעורר את הלב ולהכניס בו עניין ותשוקה והתחדשות לתפילה, כל יום מחדש, שכן, ההתעוררות וההתחדשות לא יבואו מעצמם, ורבינו כבר 'היה מתלוצץ מאד מאד מאותן האומרים שאין צריכין להכריח עצמו לתפילה' (שיחות הר"ן עה).

* * *

אחר דברי האמת הללו, נציין אי אלו עצות מעשיות, שיכולים לסייע, להכניס חיות והתחדשות בתפילה, [חלקם בנויים על היסוד המבואר בשיחה ע"ד: 'לפעמים אין להאדם שום התלהבות בהתפילה, וצריכים לעשות לעצמו התלהבות וחמימות ולב בוער להתפילה. כמו למשל שנמצא לפעמים שהאדם עושה לעצמו רוגז עד שבא בכעס ונתרגז, כמו שאומרים העולם בלשון אשכנז "ער שניצט זיך א רוגז"' עיין שם]:

  • לקום בזריזות מתוך מחשבה: הנה התעוררתי ליום חדש, בו אוכל להכיר מחדש את בוראי, המחדש בכל יום בטובו מעשה בראשית וכו', ובמחשבות התחדשות אלו, תמשיך ללכת למקווה בזריזות, ולרוץ לישיבה (שו"ע סימן צ, יב), ולחטוף את התפילין והסידור בשמחה וכו' (ראה רש"י במדבר כ"ג, כ"ד), [ואם תשים עיניך ולבך בין בתרי עלי התרופה של מכתבי מוהרנ"ת, תראה ותחוש, שכך היה חי אותו 'לב העולם' החי והמחיה את כל הבריאה והברואים].
  • הליכה למקוה לפני התפילה: לכוון היטב בשעת הטבילה במקווה 'להיעשות בריה חדשה'.
  • לימוד לפני התפילה: מוהרנ"ת זי"ע בליקוטי הלכות (השכמת הבוקר ג' ועוד) מבאר, שעיקר התחדשות המוחין בתפילת שחרית, הוא על ידי העבודה שלפני זה, היינו הלימוד בקימת חצות ולפנות בוקר. בבחינה מסוימת, גם בחור המשכים ומקדים קצת לבוא לישיבה, ולומד לפני התפילה – יכול לזכות לכך, [גם בתורה ב' מבואר שהלימוד לפני התפילה מאירה את התפילה, בבחינת 'השמים' – התורה, 'מספרים' – מאירים, 'כבוד א-ל' – התפילה. ראה איפה לקום מוקדם, ולבוא לישיבה מעט או הרבה לפני התחלת התפילה, וקבע אז לעצמך סדר לימוד כלשהו.
  • שמירת הדיבור לפני התפילה: להיות כל הזמן מההשכמה עד התפילה, במצב של 'היכון לקראת אלוקיך', 'ולא ידבר קודם התפילה, וגם הדיבור המוכרח מאד יקצר, כי אין להחליש ולהפסיק הרצונות של נפשו המתגעגעת לשפוך שיחה לפני קונה' (ר' יצחק ברייטער בסדר היום).
  • להסתכל בכל בוקר על השמים, מתוך מחשבה על גדולת הבורא, אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ולפניו אני בא לעמוד ולהתפלל – ובזה תזכה להמשיך עליך דעת מחודש בעת התפילה (לקוטי מוהר"ן קמ"ט).
  • נענוע, דיבור וניגון: לעמוד בתפילה מתוך נענוע הגוף ותנועות הידיים (שיחות הר"ן ע"ה), ובמחיאת כפיים, ולומר את תיבות התפילה בקול רם, 'הדיבור בקול רם מביא הרגש ותנועה בכל האיברים' (ספר המידות תפילה כט), ולהתפלל בניגון (כלומר: בנוסח ותנועה) של שמחה (שיחות הר"ן שם) .
  • ללמוד את אותיות התפילה: לקחת כל תקופה חלק אחר מהתפילה, וללמוד מתוך הספרים הקדושים את פירושה, עניינה ומשמעותה.
  • להתפלל עם תורה: אם זכית ללכת עם תורה מסוימת, אזי תנסה להתפלל ולפרש לעצמך את דיבורי התפילה על פי התורה הזמנית הזאת.

בהצלחה!

האם 'חיפוש הצדיק' נוגע אלי, שנולדתי בבית ברסלב?

שאלה

מוהרנ"ת מאריך הרבה בליקוטי הלכות שצריך לחפש ולבקש את הצדיק ושצריך לילך על ידיו ועל רגליו כדי למצוא את הצדיק האמת שבדור, האם זה נוגע גם אלי, שנולדתי לאבא ברסלבר, ואני יודע קצת מרבינו הקדוש ומאמין שהוא הצדיק שבדור, או שזה נאמר רק למי שלא יודע כלל מרבינו הקדוש?

תשובה

אכן, החיפוש והביקוש הוא נוגע ושייך יותר ויותר למקורבים משכבר, כך יוצא מפורש מפי התלמיד הגדול, גיצי אש שחורה על גבי אש לבנה, והא לך חלק מלשונו הקדוש בהלכות שלוחין הלכה ה', שהיא הלכה ידועה ויסודית בעניין חיפוש הצדיק:

'כִּי מִמַּה נַּפְשָׁךְ אִם לֹא מְצָאוֹ עֲדַיִן כְּלָל בְּוַדַּאי הוּא צָרִיךְ לֵילֵךְ עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו לְבַקְּשׁוֹ וּלְחַפְּשֹוֹ בְּכָל כֹּחוֹ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִקָּצֶה וְעַד קָצֶה כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוּא חַי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אוּלַי יוּכַל לִמְצֹא חַיֵּי נַפְשׁוֹ לָנֶצַח, עַל כָּל פָּנִים יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי מוֹתוֹ. וְאִם כְּבָר נִדְמֶה לוֹ שֶׁמָּצָא אֶת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, בְּוַדַּאי זֶה צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשֹ עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהוּא יוֹשֵׁב אֵצֶל הַצַּדִּיק וַעֲדַיִן אוֹרוֹ חָשׁוּךְ אֶצְלוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ נְעִימוּת אֲמִתַּת עֲצוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים וְכוּ', וּמֵחֲמַת זֶה הוּא רָחוֹק עֲדַיִן מִתִּקּוּנוֹ. וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה וַיְהִי הֵם מְרִיקִים בְּסִימָן י"ז מִזֶּה, עַיֵּן שָׁם. כִּי עִקַּר הַחִפּוּשֹ הוּא אַחַר הָרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַצַּדִּיק כַּנַּ"ל. וְלָזֶה צְרִיכִין יְגִיעָה גְּדוֹלָה וְחִפּוּשֹ הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּמְצָא. וְאִם יְחַפֵּשֹ בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי יִמְצָא, כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו וְיָגַעְתִּי וּמָצָאתִי תַּאֲמִין וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה:'.

עיין שם שאר לשונות אש הנשלחות לכל מי 'שחפץ בחיים ומבקש הצלה לנפשו לנצח להצילה ממה שהוא צריך להינצל בחייו ובמותו'.

איך לצלוח את מבול המחשבות הטורדים את התפילה? ובאיזה דרך נזכה להתפלל כל יום בחיות והתחדשות מתמדת?

שאלה

ברוך ה' זכיתי להתקרב ולידע מרבינו הק', ומתנוצץ בי קצת ערך ומעלת התפילה, והנני משתדל להגיע מוקדם לתפילה ולהתכונן אליה כפי יכולתי, אבל… לצערי כל יום יש לי מלחמה חדשה כדי להחזיק את לבי ומוחי בעת התפילה, כל המעברים והבלבולים צפים לי בראש דווקא אז, ושאלתי בפי: איך זוכים לתפילה עם מוח נקי וישוב הדעת, ללא מחשבות זרות ובלבולים?

תשובה

הנה בספרי רבינו מובאים כמה וכמה עצות סגוליות איך לזכות לבטל את המחשבות זרות הבאים בשעת התפילה – לך נא קחם משם (כגון ליקוטי עצות ערך תפילה).

אכן לגופו של ענין ראשית כל עליך לדעת היטב שאין המחשבות זרות באים חלילה כדי לרחק אותך מהתפילה, כאילו שבשמים אינם חפצים בתפילתך, אלא אדרבה הם באים לטובתך, אם כדי שתחוש שבאמת מצד עצמך אינך ראוי לתפילה, ועל ידי ידיעה זו גופא והשפלות והלב נשבר הנלווה אליו יהיה יותר שלימות לתפילתך, או מחמת שאז הוא הזמן לתקן את הקליפות שנבראו מחטאינו, ומהם נוצרו כל המחשבות זרות הבאים בעת התפילה, בכדי להתתקן. [והתיקון הוא בזה בעצמו שאתה משתדל ומתייגע להפנות להם עורף, ולהכריח עצמך לחשוב ולדבק עצמך בפירוש מילות התפילה (תורה ל, וראה חיי מוהר"ן תק"צ)].

ומעל לכל חובה להפנים בכל עת שנכנסים ונגשים אל התפילה שעצם התאמצותך בכל פעם, להחזיר את המוח שברח ופרח לכיוונים שונים וזרים, ולשוב ולקשרו לדיבורי התפילה, יש להשם יתברך נחת רוח גדול ונפלא ומעלה לפניו שעשועים עצומים, וכמשל המלך המתענג מצפייתו במלחמת חיות זו בזו (עיין ליקוטי מוהר"ן רלג).

וגם אם חרף כל ניסיונותיך החוזרות ונשנות, לא הצלחת לכוון עד לסיומה של התפילה ולא עלה בידך 'תפילה בכוונה' כפי שייחלת לעצמך, אבל באמת לאמיתו זכית גם זכית, לדבר גדול עליון ונפלא, והוא: להקריב את עצמיותך קרבן אישה ריח ניחוח לה'! ועל יגיעת הלב הזה נאמר: 'כי עליך הורגנו כל היום' (שיחות הר"ן יב). [הגע עצמך, הרי כל עבודת התפילה הוא במקום קרבנות, וכאן נהפכת בעצמך לקרבן!…].

אם את הרעיונות הקדושים האלו, תשים מול עיניך, כבר מלכתחילה בבואך כל בוקר להתפלל, יקל מעליך קושי המלחמה המתחדשת עליך כל יום 'להחזיק את המוח ואת הלב בעת התפילה' כלשונך.

ולעובדא ולמעשה העצה היעוצה היא שאל תנסה להעמיס עליך בתחילת התפילה לכוון את כולה, אלא תראה להתמקד כל פעם בקטע קטן של התפילה – אותו קטע בו הנך אוחז כרגע – ותסיר מעל כתפיך את העול הגדול של תפילה בכוונה 'מתחילתה ועד סופה', וכעצתו של רבינו לאותו אחד מאנשיו (ליקוטי מוהר"ן תנינא קכ"א), ואז תוכל בסייעתא דשמיא, לזכות ברוב הימים לקבל עליך בנעימות את עול 'העבודה הגדולה שבגדולות' זו (ראה חיי מוהר"ן תקנ"ח).

ובכלליות על דרך ואופן המלחמה עם המחשבות זרות, יש לנו כבר הדרכה ברורה מרבינו:

"על המחשבות זרות הבאים בתוך התפלה, היה מצווה לבלי להשגיח עליהם כלל, רק יעשה את שלו ויתפלל כדרכו, ואל ישגיח כלל על שום בלבול, ואל יחזיר פניו ומחשבתו אליהם כלל" (שיחות הר"ן ע"ה).